אספרסו בקורליאונה

מאת רון מיברג, פורסם במעריב 1996

השמש שקעה על קורליאונה ובכיכר המרכזית התגודדו גברים מכורבלים במעילי עבודה קצרים בקבוצות שיחה קטנות. חבורות צעירים נשענו על וספות ועישנו. מדי פעם ניתק מישהו מקבוצת השיחה שלו ונע על אחרת, כשליח של דבר עבירה. מצאנו חניה מול פתח חנות של תשמישי פופ שבחלונה שימשו בערבוביה פוסטרים של ג'ים מוריסון, מייקל ג'קסון וישו.

הקורליאונים אינם סובלים זרים. מבטיהם לא הרגו, אבל גרמו לנו לדמם פנימה. היינו עייפים מהנסיעה הארוכה. אחרי שבוע של שישה-שבעה ספלי אספרסו קצרים ביום, זעק הגוף, שלנו לאספרסו. נכנסנו לאספרסו בר הסמוך שכמובן אינו דומה למוסדות אספרסו תל אביביים. דודו גבע, בהתרסה הקיומית שנחתה אותו, ביקש קודם להטיל את מימיו.

"עזוב", הפצרתי בו, בוא נקנה קודם שני אספרסו באלפיים לירה כדי שנוכל להשתין בשלום".

"אל תהיה פחדן", הוא אמר ושאל את בעל הבית איפה עושים פיפי.

כאשר שתינו את ספר האספרסו הטוב ביותר שהיה לנו בסיציליה, עושים עצמנו נשענים בנונשלנטיות על דלפק הנחושת הממורק, נדמה היה לי שגוון אפרפר התגנב לפרצופו הנחוש בדרך כלל של גבע.

האספרסו היה משחה סמיכה וחריפה שרעמת קרמה חומה עיטרה חצי סנטימטר של נוזל ששכן בתחתיתו של ספלון כבד. הילד שאייש את מכונת האספרסו של קורילאונה, נחשב גאון בעיני. לא לוואצה, לא סגפרדו ולא אילי, אלא אספרסו איטלקי נטול הדר אך כה משכנע ומעורר שהדופק התחיל לדהור. גבע ביקש לשתות ספל נוסף כנהוג אצלנו, אבל הבהרתי לו שאני מעדיף להתחפף.

"אני לא נהנה לעמוד בחברת הניצבים של כל סרטי המאפיה בעולם, מה גם ששוטה הכפר מודד אותי לסצנה ב'הסנדק 4'. אתה יכול להישאר כאן אם אתה רוצה", אמרתי, "נשלח את אשתך לזהות אותך לפי השיניים" .